הדבר שמשותף לכל הגישות האימוניות הוא שכולן משלבות, בדרך זו או אחרת, אלמנטים של הוויה (Being) ואלמנטים של עשייה (Doing). למעשה, רצף זה, של מיקוד בעשייה מול מיקוד בהוויה, הוא המגדיר את גבולות מקצוע האימון. בעצם בהגדרה, אימון משלב being ו-doing ביחד, והמינון הספציפי שלהם הוא המגדיר את ההבדלים בין הגישות האימוניות השונות.

מקצועות שעסוקים בהוויה בלבד, בנפש האדם לבדה, הם מקצועות טיפוליים, כדוגמת הפסיכותרפיה. מקצועות אלה אינם אימון, והם דורשים הכשרה שונה מזו של מאמנים. מן הצד השני, מקצועות שעוסקים בעשייה בלבד, כמו למשל ייעוץ, הדרכה או מנטורינג, דורשים, אף הם, סט כלים (וכן ידע וניסיון) אחרים מאלו של מאמנים.

מימין לגבול, באזור ה-being, מצויים המקצועות הטיפוליים, ומשמאל לו, באזור ה-doing, המקצועות הייעוציים/הדרכתיים.

מה שמייחד את כל הגישות האימוניות היא העובדה כי יש בכולם אלמנטים של הוויה ועשיה, being לצד doing, גם אם באסכולות שבקצה הסקאלה יש מעט, יחסית, מהצד הנגדי.

את האסכולות האימוניות השונות, על התמהיל השונה של כל אחד מהם, ניתן למפות לאורך הציר הזה.

נתאר בקצרה מספר אסכולות אימוניות לאורך הרצף, מימין לשמאל. נציין כי הגישות אינן הרמטיות. מאמנים מכל האסכולות משתמשים, באופן חופשי למדי, בכלים שמקורם באסכולות שונות לאורך הרצף. יחד עם זאת, למיקום של המאמן על רצף being-doing יש חשיבות, והיא משפיעה על סגנון האימון באופן משמעותי, ומכאן החשיבות להכיר את הגישות השונות לאימון:

1. גישות הווייתיות – גישה פסיכודינמית

הגישה הפסיכודינמית היא הקרובה ביותר לטיפול. זו גישתו של ריצ'רד קילבורג, שהזכרנו בפרק הקודם, והיא ממוקדת ברגשות, מנגנוני הגנה, התת מודע וגבולות פנימיים, כמו גם יצירת דיאלוג עם חלקים מודחקים של העצמי. זה אימון, כי בסופו של דבר הניתוח הזה משרת תפקוד טוב יותר, ותוצאה מעשית. יתרונותיה של הגישה הם הירידה לשורש הדברים ועומק העבודה. החסרונות הם המיקוד בדברים שלא עובדים, במקום בחיובי, והעובדה כי זו עבודה איטית.

אימון בגישת הגשטלט

גישה פסיכולוגית שעוסקת בתבניות שמנהלות אותנו, כאשר, בדומה לאימון, הגשטלט רואה את התבניות שלנו כמורכבות מחוויות, זיכרונות ופרשנויות. האופן שבו אנו חווים את החוויות, זוכרים את הזיכרונות ונותנים את הפרשנויות שלנו היא סובייקטיבית, והיא יוצרת את התבניות שלי. הגשטלט גם עסוק בשאלה של צרכים ובאופן שבו האדם ממלא את הצרכים הללו, ובלמידה עמוקה מתוך התנסות. מאמן בגישה זו הופך את התבניות האלה, ואת ההתנסויות האלו, לנגישות עבור המתאמן, הן הופכות להיות חשופות עבורו, ואז המתאמן יכול לבחור תבנית אחרת.

אימון אקזיסטנציאליסטי

האימון הקיומי, האקזיסטנציאליסטי, עסוק בתפיסת העולם של המתאמן ביחס לעולם. תפיסת העולם מגדירה גישה וגישה מגדירה התנהגות. התנהגות, כמובן, יוצרת תוצאות. תפיסת העולם של המתאמן מגדירה את החוויה שלו בעולם.

האימון האקזיסטנציאליסטי בוחן עם המתאמן את שאלות היסוד והגדרות היסוד: מהו חופש? מהי בחירה? מהו ביטחון? מהי אותנטיות? מהו הייעוד שלי? מה משמעות החיים? מהי אותנטיות, ומהו האני האותנטי?

הבירור נעשה מתוך הבנה שבהירות זו, הבהירות הקיומית, תאפשר למתאמן לבחור טוב יותר, ולגבש לעצמו אסטרטגיה לחיים. עוצמתה הוא בכך שהיא מותירה אחריה בהירות רבה. חולשתה של גישה זו היא החיבור הרופף שלה עם ה-doing, אותו יהא על המאמן להביא מתוך התובנות.

אימון אונטולוגי

אונטולוגיה היא חקר ה"יש", חקר ההוויה האנושית. הגישה האונטולוגית רואה בקיום האנושי (כלומר ב"יש") כמורכב משלושה ממדים מרכזיים: שפה, רגש וגוף. מאמן אונטולוגי מתמקד בתפיסותיו של המתאמן כפי שהן מתגבשות אצלו מתוך התנסויות של השפה, הרגש והגוף. יתרה מזו, הראיה של המתאמן את עולמו היא תמיד דרך העדשות של הדברים שבאמת חשובים לאותו אדם, ושל הדברים שמטרידים אותו.

השינוי בגישה האונטולוגית הוא שינוי של שפה, רגש וגוף, ושינוי זה מייצר משמעות חדשה, מסגרת חדשה, לתפיסות של המתאמן, וממילא לעולמו.

אימון רוחני

המשותף לכל הגישות הרוחניות היא התפיסה כי על האימון להתמקד בחיבור של המתאמן למשהו גדול ממנו. הגישות הללו אינן, בהכרח, מדברות על דת, אם כי בהחלט ניתן לחשוב על מקורות ביהדות שיכולים היו לעמוד בבסיס גישה אימונית רוחנית יהודית (לדוגמה תורת המוסר, הקבלה או החסידות, כמו גם יישומים מודרניים יותר כמו שיטת ימימה). כך, גישות טרנס-פרסונליות רבות מדברות על חיבור ל"נשמה" (ולעיתים ניתן למצוא זאת בספרות כמקור או המהות של האדם). יכולותיו של האדם הן אינסופיות, כי הוא חלק מהאינסוף. המגבלות הן רק אלו שאנו שמים על עצמנו בגלל שאיננו מחוברים לאותו דבר שגדול מאתנו.

נזכיר את הסרט, שהיה פופולרי באמצע העשור הראשון של המאה, "הסוד". הסוד מדבר על כך שמחשבה יוצרת מציאות, ולכן כדי שמתאמן יוכל לייצר את המציאות של חייו, עליך להיות עסוק ב"מגנוט" אותם דברים לתוכם.

2. גישת ביניים – צד הוויה. אימון הוליסטי

גישות הוליסטיות מדברות על החיבור שבין הגוף לבין הנפש (עד כדי הכינוי המשותף: "גופנפש"), כך שלא ניתן באמת לאמן בלא שמשולב בכך גם טיפול בגוף. זו אסכולה שצמחה בעולמם של המטפלים האלטרנטיביים, והיא נוטה לשלב בין שיחה אימונית לבין טיפול בגוף.

3. גישות משלבות

הגישות המשלבות יושבות במרכז הסקאלה. לפי גישות אלו, אין דגש לכיוון אחד, דווקא being או דווקא doing, אלא המאמן מחזיק באמתחתו כלי הוויה וכלי עשייה, ועובד עם המתאמן בהתאם לדרוש למתאמן. אנו נעמוד על שלוש גישות, אף כי שלושתן כה קרובות בתפיסה, עד שניתן לקרוא לשלושתן ביחד "גישות ממוקדות מתאמן" כי הן מתאימות את עצמן למתאמן ולמקום בו הוא נמצא. בנוסף, רבים מהכלים המעשיים בהם עושים שימוש מאמנים משלוש הגישות הללו דומים מאד.

אימון קוגניטיבי-התנהגותי (Cognitive-Behavioral Coaching)

גישה אימונית זו שואבת רבות מהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בפסיכולוגיה. זו גישה מעשית מאד והיא מתמקדת במטרות ובחסמים להשגתן. השיטה מזהה חסמים ומאבחנת עיוותי חשיבה ועוסקת בדברים פרקטיים כמו קביעת מטרות ויעדים, עבודה על דפוסי חשיבה ועל קבלה עצמית.

הגישה הקו-אקטיבית

הגישה הקו-אקטיבית ממוקדת בשותפות שבין המתאמן למאמן – הברית המעוצבת – וביצירה המשותפת (ה"קו" שבשמה של השיטה), לצד המיקוד בשינוי שאותו מחולל המאמן (ה"אקטיבי" בכותרת). בשיטה זו, במיטב המסורת של לורה וויתוורת' (וממילא של ליאונרד תומס) שייסדה את המכון להכשרת מאמנים יחד עם השחקנית קארן קימסי-האוס, מתמקדת מחד גיסא במיומנויות אימון מעשיות ומאידך גיסא ב"ריקוד" עם המתאמן ברגע הזה.

הגישה המשולבת

הגישה המשולבת היא גישתנו, גישתה לאימון של מכללת תוצאות. בגישה זו עובדים המאמן והמתאמן על שלושה "מעגלים" בחייו של המתאמן – הוויה, עשייה ויחסים – ובאמצעות ארגז כלים עשיר ומיומנויות אימון מקצועיות אותן מביא המאמן בשיחה אימונית מיומנת, מיישמים תובנות שיוצרות שינוי בחייו של המתאמן. עוד על מודל האימון תוכלו לקרוא בפרק 5.

שווה לציין כי יש מאמנים שרואים ב-NLP, תכנות לשוני עצבי, גישה אימונית. במכללה, שמתמחה בהוראת NLP וביישומים מעשיים שלה, אנו רואים את ה-NLP ככלי רב עוצמה בידי המאמן, אך לא כגישה אימונית נפרדת. יחד עם זאת, לו היינו מבקשים לראות ב-NLP גישה אימונית, היינו מסווגים גם אותה תחת קטגוריה זו, של הגישות המשלבות, אלו שיושבות במרכז הסקאלה.

4. גישת ביניים – צד עשייה

אימון פסיכולוגיה חיובית
כפי שהזכרנו בפרק השני, מדע הפסיכולוגיה עבר, לקראת סוף המאה הקודמת, ממחקר על הדברים שעוצרים אנשים ובולמים אותם, למחקר על הדברים שמקדמים אנשים ומייצרים הצלחות. ממילא, חלק משמעותי מהמחקר פונה לאפקטיביות של פעולות אימוניות. המחקר עוסק באישוש האופן שבו מתאמנים מייצרים יותר אושר בצורה מעשית ומדידה, באיתור חזקות בצורה שמאוששת מדעית, ובתוצאות המדידות של מיקוד בחזקות ובשאר דברים שאותם ניתן למדוד ולאשש בצורה מדעית. מטבע הדברים, גישה זו ממוקדת בדברים פרקטיים ותוצאתיים, למרות שהיא עוסקת גם בדברים שבאים מעולם ההוויה.

5. גישות בקצה של העשייה

המשותף לגישות אלה הוא המיקוד בעשייה וביצירת תוצאות פיזיות, אותן ניתן להעריך ולמדוד, ולפי תוצאות מעשיות אלה ניתן להעריך את המשך הדרך ולפעול בהתאם. בקצה זה של הסקאלה מצויות גישות שבין אימון המיומנויות הבסיסי (שהוא בעצם הדור הראשון של העבודה האימונית בארגונים) ועד לגישות מתוחכמות למדי של אימון תוצאתי. המשותף לכולן הוא שההתפתחות האישית של המתאמן משנית להשגת התוצאה.

אימון מיומנויות

במקור, חברות היו משתמשות במאמנים על מנת לפתח מיומנויות אצל עובדיהם. תחומי האימון למכירות, אימון לפרזנטציה ושכנוע, אימון לתקשורת אפקטיבית ואימון לעבודת צוות כולם עוסקים בפיתוח מיומנויות מעשיות לעבודה. זה עדיין מהווה חלק משמעותי – אם כי בהחלט לא בלעדי – מעבודתם של מאמנים בארגונים, וכמובן אימון זה הוא אימון doing מובהק.

אימון ממוקד פתרון (Solution Based Coaching)

אימון ממוקד פתרון עוסק במציאת פתרונות לבעיות קונקרטיות. לאחר הגדרת הבעיה והתוצאה הרצויה, פונים המאמן והמתאמן ליצירת תכנית עבודה, לבדיקת מה עובד, ולשינוי מה שאיננו עובד. מעגל זה של עשייה, הערכת תוצאות, ותיקון חוזר על עצמו עד להשגת התוצאה המכוונת. הגישה הזו ממוקדת בהעברת נקודת המבט מהבעיה לפתרון ובעשייה קונקרטית.

אימון תוצאתי

אימון תוצאתי עוסק בהגדרת התוצאה המבוקשת בצורה ברורה (ובמתודה מיוחדת), מפרקת את הפעולות הדרושות לתוך ששה (או שבעה לפי גישה פנימית מאוחרת יותר) תחומי תוצאה ספציפיים (ידע, אנשים, כסף, לוגיסטיקה, שיווק וניהול, וניתן להוסיף גם שירות במקרים הרלוונטיים) ובוחנת לאורם את כל הפעולות הנדרשות לייצור התוצאה.

כפי שראינו, קיים עושר רב של גישות ומקורות לעובדה האימונית. המשך הקורס יתמקד בגישה המשולבת, אשר יונקת, כפי ששמה מרמז, מכל האסכולות גם יחד, ומביאה למאמן ארגז כלים שמיש ומגובש, מצד אחד, אך כזה שלקח את המיטב מכל מסורות האימון.