ההורים שלנו היו חרא בלגדל אותנו, הא?
כבר 12 שנים אני יודעת את זה. עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, ועברתי הרבה סדנאות, סשנים, ומרשמי ציפרלקס, כדי להגיע למסקנה הזו.
ההורים שלי דפקו אותי. ביג טיים.
הם לא חיבקו אותי מספיק, או שחיבקו אותי יותר מדי עד שחנקו אותי.
הם הציבו לי יותר מדי גבולות והפכו אותי לצימוק מפוחד וביישן,
או לא הציבו לי גבולות בכלל- והפכו אותי לשד טזמני עם קוצים בתחת שבורח ממסגרות.
הם לא אהבו אחד את השני באמת, או בגדו זה בזו, או היו עסוקים בלריב כל הזמן, ובכל מקרה היו חרא מודל לזוגיות- כך שהפכנו לרווקים בני 20 פלוס שלא מצליחים לייצר אהבה טובה ובריאה.
הם ביקרו אותי כי אני לא לומדת את המקצוע שרצו שאלמד, או לא יוצאת עם הבן זוג שציפו, או כי אני מבזבזת כסף על הדברים הלא חשובים, ועובדת בעבודות שלא יקדמו אותי.
אני פשוט עושה כל כך הרבה טעויות בעיניהם, שהם לא מסוגלים לשתוק! הם חייבים להזהיר אותי אלף פעם ולהגיד לי שזה לא בסדר. זה פשוט מעצבן!
טוב, ההורים שלנו היו חרא בלגדל אותנו, לגמרי.
לכל אחד מההורים שלנו היו פאקים כלשהם, שגרמו לנו לשריטות בנפש, לדפוסים מעצבנים באישיות, לפחדים, לחוסר אמונה בעצמנו, או באנשים אחרים ועוד הרבה תופעות אחרות.
ואתם יודעים מה? יש מצב שחלקם גם יודעים את זה.
בטח כשהיום מראיינים מדיי יום בטלויזיה את עמוס רולידר וסופר נני.
אבל היי, המממ…מה איתנו?
כאילו ביננו, יש מצב שהגלגל התהפך והפכנו לילדים חארות להורים שלנו?
אוקיי, אני מסכימה שמה שהיה היה.
זה ממש מבאס שגדלנו בלי כל החוזקות והעוצמות שיכולנו להיוולד לולא ההורים שלנו היו מלאים בפגמים.
אבל עבר הרבה זמן מאז, לא?
ומרוב טיפולים פסיכולוגיים….
מרוב שאנחנו צופים בסופר נני….
מרוב שאנחנו מזהים כל הזמן כמה ההורים שלנו הרסו לנו את הילדות….
אז כשאנחנו פוגשים אותם-
אנחנו מלאים בסלידה. בעצבים, בכעס, בתוקפנות.
אני שנים לא הבנתי למה אמא שלי היא האדם היחיד שמסוגל להביא אותי לעוצמות גדולות כל כך של כעס ועצבים.
הייתי צועקת עליה ובוכה ממנה עד שכל הקומה הייתה רועדת.
אבל הסיבה האמיתית שהיינו רבות כל כך היא כי לא יכולתי לראות אותה ללא האשמה שאני מטילה עליה.
בכל פעם שהיא נתנה לי עצה או הביעה דאגה- ראיתי את זה כביקורת, כאותה אמא שביקרה אותי בילדות, וקצצה לי את הכנפיים, וגרמה לי לפתח אי אלו כאבים ואמונות ודפוסי התנהגות שלילים.
עד שמערכת היחסים ביננו הייתה נתק.
חוסר הבנה מוחלט.
אני פשוט לא הייתי מסוגלת להבין אותה.
בכל פעם שהיא אמרה משפט כלשהו שלא נעים לי לשמוע התחלתי לצעוק.
האמת היא שלא הקשבתי לה בכלל.
לא יכולתי לראות את הבן אדם שבה, מעבר לזה שהיא אמא שלי.
והיום אני מנסה להיות מודעת ומבינה.
כבן אדם- אמא שלי גם היא עברה ילדות לא פשוטה.
וכבן אדם- אמא שלי גם ספגה אשמה, ביקורת, ושמרנות מהוריה.
וכבן אדם- אמא שלי עשתה את הכי טוב שהיא יכלה כשהיא התחתנה, וכשהיא גידלה את ילדיה.
כבן אדם- אמא שלי רוצה את הכי טוב עבורי, והיא אומרת ומתנהגת הכי טוב שהיא יכולה, מנקודת מבטה, כדי שיהיה לי טוב.
כבן אדם- לאמא שלי יש כוונות טובות.
כבן אדם- גם אמי רוצה להיות מאושרת, אהובה ונאהבת, שיקבלו אותה, שיחבקו אותה, שידברו אליה במילים טובות, שיבינו אותה ויכילו אותה.
כבן אדם- גם אמא שלי נפגעת. בין היתר- ממני.
כבן אדם- אמא שלי אינה מושלמת, היא עברה חוויות, התנסויות ואמונות שגרמו לה להתנהג כפי שנהגה. אך בכל התנהגות שבחרה- הכוונה שלה הייתה חיובית. גם אם לי, כבת שלה, קשה להבין זאת.
כבין אדם לאדם,
כבין שתי נשים שאוהבות זו את זו, ורוצות את הטוב זו לזו- אני סולחת.
ואני פותחת דלת לדיאלוג חדש.
אתמול בשבת הגעתי לאמא שלי לביקור.
היא שומרת שבת והודעתי לה מבעוד מועד שאגיע ב16:00.
בסופו של דבר הגעתי ב19:00.
איחור רציני הא?
אבל הרי אין לי איך להודיע…מה אעשה.
כשהגעתי אמא שלי ישבה בחושך גמור (שכחה להדליק אורות לפני כניסת שבת), מותשת, עצובה, כועסת.
כשנכנסתי אמרתי "מה זה החושך מצרים הזה???? ולמה הדלת פתוחה???"
"למה?" היא מסננת, "אולי כי חיכיתי לך? כי אמרת שתגיעי לפני 3 שעות. אז שמתי סירים על הפלטה, ונשארתי ערה, למרות שבלילה יש לי טיסה לחו"ל, ואני מחכה…ומחכה….ואת לא מגיעה".
בהתחלה נפגעתי מאוד מה"ביקורת" שלה. "אמא את שמה לב שמיד כשנכנסתי את כעסת עליי? זה ממש מבאס להכנס לבית ומיד לקבל צעקות".
היא הסבירה את עצמה שוב, ואז במקום לתת לה קונטרה, פשוט חזרתי על הדברים שלה. שיקפתי לה.
שיקוף הוא טכניקה חשובה בNLP- שתורמת מאוד לדיאלוג וגישור בויכוחים ומריבות.
התחלתי לחזור על מה שאמרה-
"אז את אומרת שחיכית לי כי אמרתי שאגיע ב4….נכון…. ואת אומרת שרצית לישון כי בלילה יש לך טיסה, ולא הלכת לישון כי חשבת שאני אגיע…אוקיי…."
ותוך כדי שאני משקפת את דבריה,
תוך כדי שאני חוזרת על דבריה, אני מתחילה להבין בעצמי באיזה מצב היא הייתה שהביא אותה לכעוס עליי כשנכנסתי.
השיקוף הזה פשוט גרם לי להבין אותה ולהפתח אליה- ולאחר מכן היא נפתחה אליי.
אני חושבת שהטלויזיה מלאה בתוכניות שמלמדות הורים איך לגדל ילדים טוב יותר,
אבל מה עם המסר שאנחנו, כילדים בוגרים, צריכים לקחת אחריות הדדית על היחסים איתם?
הרי אנחנו כבר לא ילדים.
אנחנו בוגרים.
ופעמים רבות אנחנו נוטרים טינה להורים שלנו.
רגע לפני יום כיפור,
ולפני השנה החדשה-
בואו נמצא מקום לסליחה, להכלה ואהבה כלפי ההורים שלנו.
למילים שאנחנו אומרים להם יש כוח עצום,
יש לנו את הכוח להרוס
או את הכוח לאהוב ולהתקרב.
שנה טובה 🙂
